בחירות בעידן הבינה המלאכותית והפוסט־אמת

הטענות שאנו חיים בעידן של פוסט־אמת קיבלו תאוצה בעיקר בעשור האחרון בהשפעת התהפוכות הפוליטיות ועלייתם של פוליטיקאים שנתפסים בעולם המערבי כלא־שגרתיים. התפתחותן של הרשתות החברתיות ופריצתה של הבינה המלאכותית אל חיינו חיזקו את הטענה בדבר קיומם של התנאים המאפשרים את התופעה שאנשים ברחבי העולם נסמכים על אמונותיהם ורגשותיהם כדי לקבל החלטות במקום על עובדות ואמיתות. אלא שתופעה זו - של העדפת שיקולים רגשיים וחברתיים על פני אלה הרציונליים - אינה חדשה. בצד הטיות רבות שאנו יודעים על קיומן אצל בני אדם, אשר מאפשרות להם להתעלם מעובדות או ליצור לעצמם מציאות (נתפסת) חלופית לגמרי, המניעים העיקריים לבחירה במפלגה מסוימת ולא באחרת מגיעים מתחום ההשתייכות הפסיכולוגית, כפי שכבר נוכחנו לדעת מניתוח של מערכות בחירות שהתקיימו בארצות הברית ובמדינות מסוימות באירופה.

החידוש במושג "פוסט־אמת" הוא מעמדן של העובדות. הפילוסוף ואיש מדע המדינה לי מקינטייר טוען שבעידן הפוסט־אמת אנשים מכפיפים את העובדות לדעותיהם הקיימות. כאשר אנו טוענים שהעובדות הן לטובתנו וכאשר אנו מציגים אותן כאמת לאדם שאינו מסכים עימנו מדובר באתגר. הניסיון להשליט את הידע ואת האמת ניכר אצל ארגונים רבים שמטרתם לבחון עובדות, להתווכח עם טענות של פוליטיקאים ומובילי דעה ולנסות להשפיע על עמדותיהם של כלל האזרחים, קרי הציבור.

על בינה מלאכותית ובחירות

בצל שיח הפוסט־אמת אנו עדים למערכות בחירות רוויות פילוג, שנאה, הפחדה ובינה מלאכותית. אין ספק שהתפתחותם של כלי הבינה המלאכותית והפצתם מוסיפה עוד רובד למסעות הבחירות; כוונתי למספר העצום של תכנים, בעיקר סרטונים והקלטות, שאינם מצריכים תקציבי הפקה ויצירה גדולים ופונים בעיקר לרגש. שני סוגי תכנים כאלה הופיעו עד כה במערכת הבחירות הישראלית של שנת 2026. האחד, צפוי: סרטונים שמגחיכים יריבים פוליטיים או מציגים אותם כסכנה קיומית בלי שמתלווים לכל זה הנמקות או טיעונים מורכבים. בדרך כלל אלה סרטונים שניתן לזהותם בקלות כתוצרים של בינה מלאכותית אף שאיש אינו טורח לספר לנו שזה המצב. המשתמשות העיקריות בהם הן מפלגות שמציבות במוקד הקמפיין שלהן את המשימה לערער רגשות ולא לשכנע באמצעות הצגת תוכנית עבודה. כנגדן ישנו הסוג השני של הסרטונים וההקלטות, שמספרם פחות יחסית אך השפעתם עלולה להיות משמעותית. כוונתי לתכנים שמוצגים כאמיתיים, למשל כהקלטות שהודלפו ומופצות לציבור. כאן המטרה היא להזין תיאוריות קונספירציה ולהציב מתמודדים מן הצד השני מול אישומים פליליים חמורים. אם עד כה הסתפקנו בטיעונים של אושיית רשת כדי לגבש דעה, כעת יש "הוכחה", אפילו אם רוב הסיכויים הם שההקלטה, הסרטון או התמונה הם תוצרים של בינה מלאכותית. אם תישאל השאלה "כיצד אתם יודעים שההקלטה מפוברקת?", אפשר תמיד להשיב בטענה הנפוצה שענקיות התקשורת הן שותפות לקונספירציה ושהן בוררות את התכנים המסומנים ב"נוצר באמצעות בינה מלאכותית". הרי היחס אל חברות הטכנולוגיה כגופים בעלי אופי פוליטי אותו הן מקדמות אינו חדש, ומשמש לא פעם לעיגון תיאוריות קונספירציה.

אמונה, שקרים וחצאי אמיתות

במצב עגום זה של חצאי אמיתות ותכנים שמתעדפים רגש על פני ידע, אבקש להתבונן ביתר תשומת לב במתחם הרחב יותר שבו אנשים מקבלים החלטות ולבחון את ההקשר התקשורתי הקיים היום בישראל.

בעשורים האחרונים נולדו לא פחות משני דורות שנחשפו כבר בילדותם למדיה הדיגיטלית (רדיו, טלוויזיה, אינטרנט), וכך נחשפו גם לכמות ולמגוון מידע גדולים בהרבה מאלה שנחשפו אליהם אנשים בתחילת ואמצע המאה העשרים. מספר הנרטיבים שמוצגים כאמיתיים שכל אדם נחשף אליהם, בעיקר לאחר כניסת האינטרנט לחיינו, הוא אדיר. חשוב כמובן להזכיר ששיעור לא קטן ממנו הוא לא מדויק או אפילו שקרי. עוד חשוב להזכיר שהבינה המלאכותית תופסת נפח גדול מזמננו גם כשאנחנו מודעים לעובדה שהתוכן שאנו נחשפים אליו הוא בדוי. התקשורת הישראלית אינה הומוגנית, ולא זו בלבד אלא שהיא מורכבת, בין היתר, מגופי תקשורת בעלי אופי פוליטי, לאומי, או דתי נבדל ומובהק. התוצאה היא שכל גוף בה מציג מציאות שונה מזו שמציגים הגופים האחרים ולעיתים אפילו סותרת אותה. אל הנוף התקשורתי הזה מתווסף המצב התודעתי של הקולקטיבים: בהחלט ייתכן שהמשותף לרוב הקבוצות בישראל הוא חרדה קיומית. ואכן, זהו הנושא המוצג בכמעט כל קמפיין של כל המפלגות.

וביתר פירוט: בחינת הקמפיינים הקיימים מגלה שכל מפלגה מציגה יריב פוליטי מסוים ככזה שעלייתו לשלטון תפגע בהכרח במצביעיה. וכך, כמעט שאין בשלב זה תעמולה חיובית שמציגה אפשרות של שיפור המצב בלי סילוק קבוצה זו או אחרת מהממשלה. לריבוי המידע והחרדה מתווספת החשדנות שאינה מיטיבה עם האמון בין האזרח ומוסדות המדינה, הסופגים האשמות על פי המחנה הפוליטי שאליו משתייכים המאשימים. ובכלל, עלינו לזכור שאנשים בכל העולם מודעים היום לניסיונות, המוצלחים בחלקם, להשפיע על תוצאות הבחירות במדינתם מצד מדינות זרות עוד קודם לעידן הבינה המלאכותית, ואף לנפילת כמה מן האישים האהודים בעולם ולחשיפתם כפוגעים, תוקפנים ופושעים. וכך, גם אם ננסה להכחיש זאת, חשיפת תיקי אפשטיין לפני כשנה, למשל, הביאה למצב תודעתי של חוסר אמון במנהיגים והזינה תיאוריות קונספירציה (שכמה מהן אומתו). זאת ועוד, בשלוש השנים האחרונות, מאז שבעה באוקטובר, אזרחי ישראל למדו שהם חיים במדינה שיכולה לממש תרחישים שהכרנו עד כה רק במותחנים ובספרי מדע בדיוני. אין להקל ראש בשינוי התודעתי שהביאו ארבע המערכות־מלחמות שבהן הופגן שימוש אינטנסיבי במודיעין ובטכנולוגיה.

מֵעֵבר לפוסט־אמת

הכאוס המחשבתי והתודעתי, והצפת המידע והצודעה בו זמנית, שבהם כולנו שרויים יכול להביא למצב של מַעבר אל מֵעֵבר לפוסט־אמת. אם במצב של פוסט־אמת אנשים מתעדפים רגש על פני עובדות, הרי כיום ייתכן מצב שבו עצם קיומן של העובדות כבר אינו רלוונטי. ההטיות עוזרות לבני אדם להאמין לשקר ולקפל את העולם למידות הנוחות להם. אך האם אזרחים שיודעים שפוליטיקאי מסוים משקר אינם יודעים שהבחירה בו לא תיטיב עם חייהם? האם אינם יודעים ששיעור גבוה מן התכנים שהם נחשפים אליהם אינם אמיתיים? האם הם בעצם מאמינים לשקר מלכתחילה? והאם הם בכלל טורחים לשקול את אמיתות הדברים?

בעת שארגונים לבירור אמיתות למיניהם, אלה המניחים את קיומה של אמת ולכן עושים מאמצים מכוּונים להפריך שקרים, מציגים הוכחות ברורות לכך שמידע כוזב מסוים המופץ ברשתות הוא שקרי, יש גם שיעור לא מבוטל של תגובות המתנגדות לאותן הפרכות, והמגיבים עושים זאת בלי שהם מציגים טיעון חלופי אך גם בלי שהם מראים שיש להם אמון כלשהו בַּתוכן או בַּמידע האמיתיים. תגובות אלו, בין שמדובר במשתמשי אינטרנט אמיתיים ובין שמדובר בבוטים, מציגות טיעונים של אמונה עמוקה שאינה נשענת לא על ידע ולא על עובדות, תוך קביעת שיח ציבורי. תגובות כגון "לא יעזור לכם! נפיל אתכם בקלפי!" או "חמוצים!" משקפות מצב שבו לא מתקיים דיון על השאלה אם המידע שמולנו הוא אמיתי או לא ולא אם אנחנו יכולים לגבש בעזרתו את עמדתנו. יתר על כן, תגובות אלה מרחיקות את הטיעונים ההגיוניים ומתמקדות בטיעוני נאמנות למנהיג או לגוש מסוים. אם בעבר התנהל ויכוח על השאלה מהי אמת וכיצד נכון להוכיח אותה, כנראה גם מאמץ קטן זה אינו נחוץ יותר; כבר אין צורך להכחיש אישומים נגד פוליטיקאים. תחת זאת יש להזכיר את הנאמנות ההכרחית למנהיג אחד ואת האיום הקיומי הנשקף מניצחונו בבחירות של המנהיג מן הגוש שכנגד.

כאשר זה מצב העניינים, תיקון של עובדה שגויה עשוי להיות חסר השפעה. סרטון מזויף יכול להיות יעיל גם כאשר הצופים יודעים שהוא מזויף, מפני שתפקידו אינו למסור מידע אלא לבטא עמדה ולחזק זהות. מי שמשתף אותו לא אומר בהכרח "זה אכן קרה". במקום זה הוא אומר "כך אני מרגיש כלפי האדם הזה" או "זהו המחנה שאליו אני מרגיש שייך". השקר נעשה לסמל, לבדיחה פנימית ולהצהרת נאמנות. נראה כי האמת, המוכחת שוב ושוב כלא יותר ממצב תודעתי, אינה שיקול כלל.

---

ד"ר עאישה אגבאריה היא עמיתה באקדמיה ע״ש פולונסקי שבמכון ון ליר. היא חוקרת תקשורת ומתמקדת במדיה חדשה ובפרקטיקה דתית.

המאמר נכתב במסגרת סדרת המאמרים "הקול פוליטי". את מפות הגושים ותוצאות הסקרים כולנו כבר פגשנו, אבל במסע בדרך לקלפי פועלים כוחות נוספים. סדרת המאמרים של מכון ון ליר מבקשת להתבונן במערכת הבחירות הנוכחית דרך עדשות שונות - מן הבחירה האינדיווידואלית ועד לתהליכים חברתיים וגלובליים רחבים.

לקריאת מאמרים נוספים בסדרה >