מסה זו עוסקת במושג הפוסט־סובייטיות כקטגוריה אנליטית וזהותית לנוכח התמורות הגיאופוליטיות של השנים האחרונות, ובראשן הפלישה הרוסית לאוקראינה. המחברת מנתחת את המתח שבין הבניה אמית של הפוסט־סובייטיות – כזהות נחווית – ובין הבניה אתית שלה, כזיהוי חיצוני. תוך התמקדות בתהליך הרוסיפיקציה של מהגרות ומהגרי שנות התשעים בישראל, היא מדגימה כיצד זהות "רוסית" הומוגנית נכפתה על המהגרות בחברה הישראלית באופן שתאם את הריבוד האתנו־לאומי, הדתי והמגדרי המקומי. דרך פריזמה פמיניסטית רב־צירית חושפת המסה את מורכבות חווייתן של נשים "רוסיות" בישראל, הניצבות בצומת שבו תהליכי שקיפות וסימון אתנו־דתיים פוגשים חשדנות ממסדית מתמדת כלפי יהדותן. בהתבסס על המשגתה של יוליה לרנר, המחברת מציעה לראות בפוסט־סובייטיות מצב תרבותי טרנס־לאומי המאופיין בהיברידיות ובריבוי היסטוריות, ולא קטגוריה מהותנית סטטית. אמנם יש ביקורת משמעותית על ההיגיון האימפריאלי הרוסי הכרוך במושג, אך דחייתו המוחלטת עלולה להוביל למחיקה של חוויות תרבותיות עשירות. במקום זאת, מציעה המסה להשתמש בפוסט־סובייטיות כבכלי אנליטי דינמי המאפשר להבין את דחייתה של ה"רוסיות" עצמה כחלק בלתי נפרד מהתמורות התרבותיות המתרחשות תחת מלחמה.
מאמרים נוספים מגיליון זה
